בסיעתא דשמיא


מאמרים

יופי על פי ההלכה
בס"ד

מובא במדרש תנחומא
(כי תשא סימן לא) "הלוחות ראשונות על שנתנו בפומבי, לפיכך שלטה בהם עין הרע ונשתברו. וכאן אמר לו הקדוש ברוך הוא אין לך יפה מן הצניעות, שנאמר, וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת" (מיכה ו, ח).

התורה מספרת לנו ששרה אמנו, אשה יפה הייתה. יש שחשבו לקחת מכאן ראייה והיתר להתייפות ברשות הרבים. אולם באיזה הקשר צויינה עובדה זו ומה רצתה התורה לספר לנו?
מסופר בתורה שכאשר ירד אברהם מצריימה גילה לפתע פתאום, לאחר שנים רבות של נישואין ששרה אמנו אשה יפת מראה ככתוב:
(בראשית, יב, יא) "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ". מדוע מצא אברהם לנכון להסתכל באשתו ולגלות שהיא יפה רק כשירד מצרימה? אברהם נאלץ להסתכל בשרה משום שחשש מפרעה שיתן בה את עיניו. ובגמרא נכתב על איוב שאמר: "(איוב לא, א) בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה. אמר רבא עפרא לפומיה דאיוב איהו באחרניתא אברהם אפילו בדידיה לא איסתכל דכתיב (בראשית, יב, יא) הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ מכלל דמעיקרא לא הוה ידע לה", הגמרא משבחת את אברהם לעמת איוב. איוב כרת ברית לעיניו ולא התבונן באחרות, אברהם אפילו בשלו לא הסתכל. מכאן שלפני כן לא ידע שיפת מראה היא. מכאן נבין כמה צנועה יכולה אשה להיות, עד כדי כך שבעלה לא מבחין ביופייה.

ומכל השבחים שיכולה הייתה התורה לשבח את שרה אמנו, שהייתה כאמור יפת מראה ובנוסף מכניסת אורחים, מזכת הרבים, גדולה בנבואה מאברהם וכו' אך מצאה התורה לנכון לשבחה דווקא במידת צניעותה! לכן כשהגיעו המלאכים לבשר לשרה על הבן המיוחל שעתיד לבוא לה, שאלו את אברהם: (בראשית יח, ט) "אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ? וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל",  ואומרת הגמרא: (בבא מציעא, פז): "להודיע ששרה אמנו צנועה הייתה". ושם מפורש :"יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באֹהל היתה, אלא מאי באֹהל? כדי לחבבה על בעלה". לא חשבו המלאכים חלילה לשבח את יופייה בעיני בעלה, אלא דווקא את מידת צניעותה. כי זהו השבח האמיתי לאשה.
 
הנביא ישעיהו בפרק ג' ניבא את נבואת אחרית הימים, התקופה שלפני ביאת משיח צדקנו, הלא זו תקופתנו, תקופה בה מצוָת הצניעות הפכה לחוכא ואיטלולא. הנבואה מתייחסת גם לגורמים לחורבן הבית וגם לתקופתנו, כפי שניתן ללמוד מסוף הקטע שם נאמר: (ישעיהו ד, ג) "וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם". ופירשו רש"י והמצודת דוד שאלה שיישארו לאחר המלחמה והחורבן יהיו רק הצדיקים, והם יחיו לחיי עולם הבא הנצחי בירושלים.
כל פרק ג' מתאר לנו מי אלה שלא יזכו להינצל ועל מה ולמה לא יזכו, ומפרט שם במשך כל הפרק מעל עשרים מיני קישוטים של נשים. בהם כל הבגדים המקושטים, הצבעוניים, המטפחות המעוצבות, הבושם, נעלי העקב, החגורות, הפאות והתכשיטים. את כל אלה ואת העונשים בגין כל התקשטות מתאר הנביא בפרוטרוט. ומסכם את תיאור מיני ההתקשטויות במילים: "כִּי תַחַת יֹפִי" ופירש רש"י: "כי זאת הוגנת להיות להם תחת יופי שהיו משתחצות בו", והמצודת דוד פירש: "רצה לומר כי כן ראוי והגון להם במקום שהיו מייפות את עצמן בפני הנואפים והוא מקרא קצר ומאליו יובן", ויש מפרשים (מעם לעז) כי תחת יופי מקושר עם הפסוק שלאחריו, שתחת יופי תפלו בחרב, ככתוב: "מְתַיִךְ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וּגְבוּרָתֵךְ בַּמִּלְחָמָה". מפסוק זה נלמד במפורש שיש אכן קשר הדוק בין חוסר צניעות לבין התייפות, ואבסורד הוא לומר שצניעות והתייפות יכולות להתקיים בכפיפה אחת שכן אלו שני דברים מנוגדים זה לזה ודרך הצניעות האמיתית היא להסתיר את היופי ולהימנע מכל סוג של קישוט והתייפות לעיני גברים זולת בעלה.
 
ו"אין אשה אלא ליופי" (כתובות, נט עמוד ב) נאמר כלפי בעלה בלבד ובהקשר זה נכתב שם, ולא כלפי אף אדם אחר זולתו שזהו תפקידה של האשה להציל את בעלה מן החטא ולא ח"ו להחטיא אחרים. וכן כתב החפץ חיים זצ"ל זיע"א: (גדר עולם פרק ד) "ואל יטעה אותה היצר שתנצל מן הדין מפני שהייתה צריכה להתקשט עצמה לעיני בעלה שלא תתגנה עליו כי באמת זוהי טעות דזהו שייך רק בביתה לבד ולא בשוק (ברחוב)".

וכתב רבנו יונה זצ"ל זיע"א: (אגרת התשובה, נח): "וצריכה האשה שתהא צנועה ונזהרת מאוד שלא יסתכלו בה בני אדם חוץ מבעלה מפני שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדים לגיהנם והיא ענושה על כל אחד ואחד מהם מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה".
 
על כן, בת ישראל יקרה, אל תתבלבלי מכל מיני פרסומים לכאורה "חרדיים" שבאים להציע לך "יופי על פי ההלכה" שכן זהו תרתי דסתריי ואין לך יפה בעיני הקב"ה מן הצניעות.

  כתר מלכות - למען הקדושה והצניעות בהכוונת גדולי ישראל