בסיעתא דשמיא


מאמרים

חוזרים למקורות...
ישנן רגשות יהודיות טבעיות, שהולכות ונעלמות בהשפעת האופנה הגויית. מה שהיה פעם רגש יהודי טבעי, הופך להיות חומרא בעלמא, או אפילו מעשה שיגעון. אחת מהן, מוזכרת בפרשת השבוע:

כשחזר אליעזר מארם נהריים יחד עם רבקה, יצא יצחק באותה שעה לשוח בשדה. כשנפגשו זה בזה על אם הדרך, ורבקה ראתה את יצחק, הייתה תגובתה הטבעית: "ותיקח הצעיף וַתִּתְכָּס"; היא מיהרה לקחת את הצעיף ולכסות את פניה!

זו הייתה התנהגותה הטבעית של סבתנו רבקה הצנועה. וזו הייתה גם התנהגותן הטבעית של נכדותיה, בנות ישראל הצנועות, משך אלפי שנים. 
3192 שנים לאחר הסיפור של רבקה עם יצחק, בשנת ה' אלפים ר"פ, ביקר חכם יהודי מאיטליה בארץ ישראל, ובאיגרתו הוא מספר את אשר חזו עיניו בארץ הקודש: "הנשים הולכות בצניעות גדולה; כל המלבושים עד צווארם, ואינן מגלים אפילו אצבע מבשר. וכשיוצאות לחוץ, הן מעוטפות כולן בסדין לבן, ובגד שחור על פניה והוא דק של משי, ורואה ואינה נראית, ואפילו הבעל אינו מכיר באשתו, ומכסות כל גופן" (אגרות ארץ ישראל, עמוד קעב).

גם בשנים מאוחרות יותר, אנו מוצאים את נשות ישראל כשהן הולכות בדרכה של רבקה. בשנת תרנ"ו [לפני 119 שנה] מעיד אחד מחכמי ישראל על מנהגן של נשות ישראל בדמשק, וכותב: "כשהן הולכין מחצר לחצר דרך רשות הרבים או לשוק, הן מתכסות מכף רגלן ועד קדקדן ברדיד גדול, ולא נראה מהן בחוש הראות אלא רק פניהן בלבד. ויש מהן הרבה, נשים צנועות יותר, שמכסין גם את הפנים במסווה" (שו"ת פני יצחק, חלק ו סימן ו).

עבור חסידי ברסלב, מדובר גם ב'מסורת'... שכן: "חיה בת רבינו – אשר בנישואיה השניים נישאה לנכדו של בעל התניא – הייתה צנועה מאד ובעלת יראת שמים עד מאד, עד שלרוב הקפדתה במידת הצניעות, הייתה מכסה פניה כשהייתה הולכת ברחוב" (שיש"ק ג, רנד).

*

אך באחרית הימים; "מצאוני השומרים הסובבים בעיר" – "אלו אומות העולם שהם מכים וחובטים ופוצעין את ישראל" (פסיקתא) באופנתם הזולה והמכוערת – "נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות"...
הלבוש המקורי היהודי, הפך לנחלתן של הישמעאליות... עד כדי כך שכשבעל ה"פלא יועץ" רוצה לעורר בספרו על הצניעות, הוא כותב: "ומשבח אני את בני ישמעאל בעניין זה" (פלא יועץ, מחשבה). שכן; "כמה היא גדולה מעלת הצניעות, שאפילו מי שהוא מאומה אחרת, הוא אהוב ומפואר בעבורה ... ואם האומות הפרוצות מורגלים בדברי הצניעות, מה לעשות לישראל המובדלים משאר האומות בקדושה ובטהרה ובצינעא?!" (מנורת המאור, נר ז, סימן שלו).

"והיה לנו ללמוד קל וחומר מנשי הנכרים, שכולן נוהגות שחוץ מהצעיף נותנות מסוה על פניהם כשהולכות ברשות הרבים, כדי שלא יסתכל בהם שום אדם כלל. ואיך אנחנו בני ישראל לא נלך בחוקותיהם בזה הדבר מקל וחומר?! ואיך שפחה תירש גבירתה, שזאת הייתה הצניעות נחלת עבדי ה' אלו נשי בני ישראל, ואיך נחלתנו נהפכה לזרים?! ועל זאת ידוו כל הדווים" (ספר חכמה ומוסר, לראש רבני ארם-צובה רבי אברהם ענתבי זיע"א, עמוד רה).

*

בברסלב לימדו אותנו תמיד: "לא לעשות מהחולשה – שיטה"; גם מי שמרגיש חלש ורחוק, יזהר מלהפוך את חולשתו לשיטה חדשה... כך שגם, אם המצב שלנו בצניעות רחוק מאד מהמצב האידיאלי, עלינו להיזהר לבלי 'למַסֵד' את החולשה ולהפוך אותה לשיטה.

גם אם הזרם סוחף אותנו לעבר הרחוב הגויי, לא ננסה להצטדק ולבנות תורות חדשות. תורתנו היא נצחית, וגם סיפוריה ומסריה הם נצחיים. והיא גוברת על כל שאר התורות והאופנות החדשות. וכדבריו הנפלאים של רבי שמשון רפאל הירש, שכותב על כיסוי פניה של רבקה: "ותתכס – כיסתה את פניה; אף זו הוכחה נוספת, עד כמה עלינו להישמר מפני כל אותן תורות, בהן מלעיטים אותנו בביטחון כה מוחלט בשטח זה"...

בניית 'תורה' ושיטה חדשה נובעת מייאוש, ובבית מדרשו של רבינו אין לייאוש דריסת רגל. שכן, גם כשהמצב נראה בלתי הפיך ואין אנו רואים שום סיכוי לשנותו, יש לנו עצה פשוטה וקלה: רצון ותפילה! לזכור את האמת, ולהשתוקק ולהתפלל להגיע אליה.

בל נשכח גם את אשר לימדנו רבינו על מעלתה של כל תזוזה קטנה לצד הקדושה. "כי כל תנועה והעתקה שאדם מניע ומעתיק עצמו לעבודת השם, היא יקרה מאד בעיני השם, אפילו הוא מניע עצמו רק כחוט השערה. כי מחמת שהאדם הוא בגוף, בעולם העשייה, קשה מאד עליו כל תנועה והעתקה, על כן היא יקרה מאד בעיני השם" (שיחות שאחר סיפורי מעשיות). ותזוזה קלה – מי לא יכול?!



  כתר מלכות - למען הקדושה והצניעות בהכוונת גדולי ישראל