בסיעתא דשמיא


מאמרים

סוגיית הפאה הנכרית על קצה המזלג

הטעם למצוות כיסוי ראש – פריצות דגברי


את הספר גדר עולם חיבר החפץ חיים כנגד הפרצה הנוראה שהיתה בזמנו ברוסיה, שרוב הנשים הנשואות הלכו אז ברה"ר גלויות ראש לגמרי. ובפרק א' שם כתב בזה הלשון: "כל הפוסקים ראשונים ואחרונים כולם העתיקו דבר זה לדינא דאם האשה יוצאת לשוק ושערותיה מגולין היא עוברת בזה על איסור דאורייתא" עכ"ל. איסור דאורייתא זה שאסור לאשת איש לגלות את שערה ברשות הרבים, איתא להדיא בגמרא בכתובות עב.' בזה הלשון: "ראשה פרוע דאורייתא דכתיב ופרע את ראש האשה" עכ"ל.
(רש"י בסוטה דף ח. כתב שפרע. בכל מקום לשון גלוי הוא, ובשמות לב'-כה' כתב רש"י פרוע. מגולה נתגלה שמצו וקלונו כמו פרע את ראש האשה, וראה גם בחולין דף יט: רש"י ד"ה מפורעת.) איסור זה מובא הלכה למעשה ברמב"ם (הלכות אישות פרק כד' ס"ק יא'-יב', ובהלכות איסורי ביאה פרק כא' ס"ק יז'.) בטור ש"ע (אבן העזר סימן כא' סעיף ב' וסימן קטו' סעיף ד') ובמ"ב (סימן עה' ס"ק י'.).  
האיסור שאשה נשואה תגלה את שערה ברה"ר נלמד מעונשה וממעשיה של הסוטה מהפסוק "ופרע את ראש האשה" (במדבר ה'-יח'). בפסוק זה מצווה הכהן לפרוע את שערה של הסוטה לפני הרבים כדי לבזותה עונש שהוא מדה כנגד מדה על שהתנאתה בשערה לפני אדם זר (רש"י ד"ה אהרה בכתובות עב. "מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות [בשערה] על בועלה מכלל דאסור"). מעשה זה של הסוטה היה שרש פורה וראש ולענה לכל מעשיה הנפשעים, שהרי "השער נוי והדור גדול לאשה" (מנחה בלולה)  ועל ידי זה שהתנאתה בשערה גרמה לו שיחשק בה (הטור בפרושו הארוך פרשת כי תצא כתב "גילחה את ראשה-שמא בשביל שערה חשק בה") ופיתתה אותו לאותה העבירה החמורה של אשת איש (בעל הטורים בדברים כא'-יא' כתב "וגלחה את ראשה לפי שהטיבה ראשה לפתותך"). ולכן בגלל שההתנאות בשער "דבר פריצות הוא ומביא לידי גילוי עריות וא"כ מימלא יש בו איסור דאוריתא" (זה לשון הגרי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג מ"ע צ"ו). ומכיוון ד"איסור גילוי הראש של נשים נשואות ברה"ר איננו אלא משום פריצות דגברי" (תרומת הדשן סימן י') בחרה התורה ללמדנו זאת דדוקא מפרשת הסוטה. יש לשים לב שמה שהתורה אסרה זה את הפריצות, כלומר את ההתנאות בשער לפני זרים, "שכן שערות האשה הן פריצות וערוה ומרגילין את האדם להרהור ותאווה" (מעלות המידות סוף פרק ט'). ואילו גילוי השער הוא רק האמצעי שמביא לאיסור עצמו. ולכן היכן שלא מצויים גברים זרים דלא שייך בזה פריצות דגברי כגון בחצר מותרת (מדאוריתא לדעת כולם) בגילוי שערה. וז"ל תרומת הדשן סימן י': "יש לומר דודאי איסור גילוי הראש דהתם (של נשים נשואות ברה"ר) איננו אלא משום פריצות דגברי. והיכא דלא שכיחא רבים כגון בחצר אין קפידה." עכ"ל. (ראה במ"ב עה'-יד' וגם בבאור הלכה שם ד"ה מחוץ לצמתן שהגם שמדינא דגמרא מותרת  בחצר בגילוי הראש, התקבל בדורות האחרונים המנהג לאסור את גלוי השער אפילו בביתה משום קללת הזהר הקדוש. מובא לקמן בפרק יג' בנספח א'. ובדרכי משה אהע" ז סימן קטו' ס"ק ד' כתב שזה משום צניעות דקמחית.)
בגלל ריבוי הטועים יש נושא שזקוק להבהרה והוא: ש'שער באשה ערוה' ואיסור 'פריעת ראש' הם שני דינים שונים ונפרדים זה מזה. האיסור של פריעת הראש חל רק על האשה משום פריצות דגברי. ואלו האיסור של שער באשה ערוה קאי על האיש שאסור בדברי תורה כנגד השער אפילו של אשתו משום הרהור ומיאוס (ש"ע הגר"ז עה'-ד'). בנוסף לזה השער של אשה נשואה נקרא ערוה גם לענין זה שאסור לאיש זר להסתכל עליו (רמב"ם הלכות איסורי ביאה כא'-ב' ומ"ב עה'-יג'), "כדי להרחיקו מהזימה..שלא יבוא להרהר בה" (ספר החינוך מצוה קפח').


השמרו לכם  פ"ן  יפתה לבבכם •


אין חילוק בין שערות עצמן לפאה נכרית


כאמור לעיל, איסור זה של פריעת הראש ברה"ר נלמד מפרשת הסוטה שהתנאתה בשערה לפני אדם זר. יש להדגיש שלמרות שמדובר כאן באיסור דאורייתא, אפילו הכי פשוט היה לחז"ל שמותר לה
(מהתורה ולדעת כולם) לגלות את שערה בחצר "שאין שם רואים" (זה לשונם של הריטב"א ושיטה מקובצת בכתובות עב). וזה משום שהתורה לא אסרה את גילוי השער מצד עצמו, אלא דוקא את הפריצות שמתנאה בשערה לפני אחרים כמובא בכל הראשונים. ולכן כתב הריטב"א "היכא דלא שכיחא רבים כגון בחצר אין קפידה". ואכן בכתובות עב: מובא שכך היתה המציאות בזמנם, שכמעט כל הנשים הלכו אז גלויות ראש בחצר. כל שכן בנידון זה של לבישת הפאה הנכרית ברשות הרבים שלא באים להקל באיסור תורה, מכיוון "דעיקר האיסור הוא משום פריצות שהיא מתנאית לבני אדם, מה לי שער עצמה או שער נכרית שעשויות באופן שנראין כשער עצמן תורה אחת להן ואסור מהתורה." (זה לשונו של שו"ת חסד לאברהם מהד"ת אהע"ז סימן פז'). במשנה ובגמרא בנזיר דף כח' מבואר שהבעל יכול להפר את נזירותה של אשתו מפני "שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת" כלומר "שאינה שותה יין". אבל אינו יכול להפר את נזירותה של אשתו על מנת למנוע ממנה שלא תגלח את כל ראשה בסוף נזירותה אפילו אם יטען "אי אפשר באשה מגלחת", וזאת מכיוון ש"אפשר בפאה נכרית". כי לדעת המשנה והגמרא הפאה מהווה תחליף לשערה הטבעי של האשה לעניין מראה ויופייה. ולכן גם לאחר שתגלח את כל ראשה בסוף הנזירות לא יהיה לבעל כל הפסד ביופייה של אשתו, שהרי אפשר לה בפאה נכרית, וממילא אין לו יותר שום עילה להפרת נזירותה של אשתו. ואם ביחס לבעל המתבונן באשתו מקרוב אין כל חסרון ביופייה של אשתו המגולחת, כי "אפשר בפאה נכרית" המהווה תחליף מושלם לשער לעניין יופייה של האשה, כל שכן וכל שכן לגבי הזרים, שהרי בד"כ אינם רואים אותה מקרוב. ועוד מכיוון שאסור להם להסתכל עליה, וגם אינם מכירים את פרטי מראיה, אז וודאי ובוודאי שגם הם לא יוכלו להבחין בשום חסרון באותו הקישוט שנאסר על ידי התורה משום שמביא לגירוי היצר הרהורים וגילוי עריות. ועוד שבפאה ישנם גם צדדים יותר חמורים מאשר השער הטבעי: האחד, שלרוב כאשר לובשת פאה היא בהחלט מתכוונת להתקשט בה באותו הקישוט שנאסר על ידי התורה, ועושה בכך מעשה של פריצות בקום עשה, ואילו שערה הטבעי כיוון שהוא חלק מגופה ונמצא עליה בעל כורחה בד"כ אין דעתה עליו שיחשב כקישוט. השני, שלרוב הפאה היא במיטבה גם בלי טיפול מיוחד, ולכן יש לה חשיבות קבועה של קישוט, בעוד שהשיער הטבעי לרוב הוא אינו במיטבו, ולכן יחשב כקישוט רק אם תטפל בו כראוי. והשלישי, שהפאות של ימינו לרוב הן יפות מושכות ומגרות את היצר הרבה יותר מאשר השער הטבעי. מסקנה זאת ש"שאין חילוק בין שערות עצמן לפאה נכרית" מפני שהפאה גורמת למחשבות רעות, גירוי היצר, זימה, והחטאת הרבים בדיוק כמו השער (ואף יותר משער) כידוע ומפורסם לכל מובאת כמובן גם בדברי הפוסקים והצדיקים שמעידים על כך גם מצד המציאות. ומאחר שבנידון זה של הפריצות דגברי הכלל הוא שהלב חומד את מה שהעין רואה (רש"י במדבר ט"ו-לט') וכדברי רבא בסוטה דף ח. "דאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות" ומאחר וה"שער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות" (רש"י ד"ה אלא אמר רב נחמן בערכין ז:), לכן פאה העשויה היטב, נראת ואסורה ממש בדיוק כמו השער עצמו ללא שום חילוק בניהם. מסקנת הדברים מובאת להדיא בשו"ת חסד לאברהם (מהד"ת אהע"ז סימן פז') וז"ל: "אין מקום לחלק בין שערות עצמן לפ"נ שנראין כשערות עצמן הואיל וקישוט זה אסרה תורה". וכן כתב גם שאלת היעב"ץ בחלק שני תשובה ז'-ח' וז"ל: "מה שאין כן פאה נכרית שבמקום שערה עומדת הריהי כשער ממש כדמוכח בגמרא בכתובות בהדיא". ישנם עוד יותר משישים פוסקים גדולי העולם מהדורות הקודמים, שהם המה מעתיקי השמועה ועמודי ההוראה שעליהם נשען כל בית ישראל, שדנו בשאלה הזאת, וכמובן שכולם אסרו את לבישת הפאה הנכרית ברה"ר. כיוון שהתורה לא חילקה בין סוגי השער וגם בגילוי שער לא יפה יש פריצות ואסורה מן התורה, לכן גם לא יהיה הבדל בין הפאות השונות שנראות כמו שער. בימינו רוב הפאות הנכריות נראות כמו השער הטבעי במיטבו ובתכלית יופיו. הזהות בין הפאה לשער באה לידי ביטוי גם בעובדה שלפאות שעל הראש יש את אותו הדין כמו השער אפילו לעניין איסורי הנאה (ערכין ז').
ונסיים חלק זה בדברי הרה"ק רבי יששכר דב מבעלז זי"ע (קונטרס דיבורים קדושים): "כל מי שלומד בשו"ע ביראת שמים רואה היטב שאין חילוק בין שערות עצמן לפאה נכרית שנקרא שייטעל".


פאה ר"ת פה אין היתר •









הפאה תחליף לשיער ולא תחליף לכיסוי ראש


המעין בש"ס ובכל הראשונים שמסבירים מה היא הפאה, יראה שהפאה שימשה כתחליףלשערן של אותן הנשים שהיה להן מום בשער, כגון שהיו קרחות או ששערן היה לבן או מועט וכדומה
. ושהלכו אתה גלויה רק בבית ובחצר. ולא מוזכר בשום מקום בש"ס או בראשונים שהפ"נ יכולה לשמש או ששמשה ככיסוי ראשן של נשים נשואות ברה"ר.

הפ"נ מוזכרת בארבעה מקומות שונים בש"ס: בשבת דף סד': מבואר שלא כשאר התכשיטים שאסור לצאת בהם בשבת אפילו לחצר הבית, התירו חז"ל שתצא האשה לחצר הבית בפאה נכרית "כדי שלא תתגנה על בעלה". בנזיר דף כח': משמשת הפ"נ תחליף מושלם לשערה של הנזירה הקרחת כדי שתהיה יפה בעיני בעלה. בערכין דף ז': מבואר שהפאה הנכרית שעל ראשה של אישה שנהרגה "גופה הוא ומיתסר" בהנאה. (להבדיל מלבושה מתכשיטיה ויתר רכושה שמותרים בהנאה, ראה גם בש"ע יורה דעה סימן שמט' סעיף ב'.) ובסנהדרין דף קיב': מבואר שלפאות הנכריות של הצדקניות בעיר הנידחת יש אותו הדין כמו לשערות ראשן, ולכן להבדיל מממונן שדינו להישרף עם העיר הנידחת, אין שורפים את הפ"נ שעל ראשן של הנשים הצדקניות מפני שלבושן וכל שכן גופן אין דינם להישרף.
הפאה הנכרית מוזכרת גם בדברי הראשונים שמסבירים מה היא הפ"נ ואת האופן שהשתמשו בה:
רש"י בערכין ז: 'ביאר וז"ל: "בפאה נכרית...דרגילות היו נשים ששערן מועט לקשור שער נשים נכריות לשערן והוא פאה נכרית" עכ"ל.
הרמב"ם בזמנים הלכות שבת פרק יט' כתב וז"ל: "בפ"נ של שער שמנחת על ראשה כדי שתיראה בעלת שער הרבה" עכ"ל.
התוספות ריד שבת סד:' ביאר בזה הלשון: "בכבול ובפאה לחצר. פירוש פאה קליעות של שער שאשה שאין שערה מרובה מביאה קליעות שער של חבירתה וקושרת בראשה על שערה כדי שתיראה בעלת שער" עכ"ל. הרשב"א בחידושיו על מסכת שבת בפרק שישי דף סה.' כתב וז"ל: "וכן הטעם בכפה של צמר שאין אשה מקשטת עצמה באותה כיפה אלא אשה שהיא קרחת מפאת ראשה והיינו דתני לה בהדי פאה נכרית". והשנות אליהו להגאון מוילנא משניות שבת פ"ו כתב: "ובפאה נכרית. פירוש שאין לה שער נוטלת שער ומכנסת תחת הצעיף כדי שתתראה בעלת שער". והרשימה ארוכה וקצרה היריעה מלהכיל...                    
מדברי כל הראשונים נמצאנו גם למדים, שכל הנשים שהיו בעלות שער נורמאלי לא השתמשו בפאות, ולכן כשיצאו לרה"ר כיסו את שערן במטפחת. ואילו אותן הנשים המועטות שכן סבלו מפגם בשער וקנו את הפאה כתחליף לשערן הפגום על מנת להראות ככל הנשים, כמובן שגם הן יצאו לרה"ר עם מטפחת על הפאה כדי להראות כמו כל הנשים האחרות שהרי לא רצו לפרסם את העובדה שהן בעלות מום. (באר שבע, שנות אליהו, יש סדר למשנה, ישועות יעקב, סבא קדישא). עובדה זאת שברה"ר הפאה הייתה מכוסה מתחת לשבכה כתובה במפורש בדברי הגר"א המובאים לעיל, וגם בדברי תוס' ישנים ותוס' ר"י הזקן ותלמידו (שבת פרק שישי) וז"ל: "מאי שנא (כפה של צמר) מפאה נכרית דאסרינן לרה"ר דזה וזה תחת השבכה הוא." עכ"ל. ראוי לשים לב שלא נזכר בשום מקום בגמרא או בכל הראשונים שהלכו בפ"נ גלויה ברה"ר, או שהפ"נ יכולה לשמש ככיסוי הראש לנשים נשואות ברה"ר. וזה דבר פלא שאם היה מותר ללכת ברה"ר בפ"נ גלויה, או שהיה מנהג כזה ללכת בפ"נ גלויה ברה"ר, אז מדוע אף אחד מהראשונים שהסבירו מה היא פ"נ ותיארו את השימוש בפאה, לא כתב שהפ"נ יכולה לשמש גם לצורך מצוות כיסוי הראש ברה"ר, כמו שרואים היום שאצל רוב הנשים החרדיות משמשת הפ"נ כתחליף למטפחת ברה"ר. העיקר חסר מן הספר.


פאה  בגימטריא  מום


השתלשלות העניינים

מעת נתינת התורה הקדושה במעמד הר סיני עד לדורו של בעל השלטי גבורים שהיה בן דורו של הרמ"א, היה דבר פשוט וברור בלי שום צד של שאלה או ספק, שאסור לאשה נשואה לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית מגולה בדיוק כמו שאסור לה לצאת שם גלוית ראש משום פריצות דגברי, ועל כך כתב הסבא קדישא או"ח חלק א' בהשגותיו על השלטי גבורים וז"ל: "ואתמהה איך חשב (הש"ג) לדחות בכך כדי להוציא עי"ז דין מחודש כזה [להתיר את הפאה הנכרית ברה"ר] שלא נמצא בשום פוסק קדמון להתיר." עכ"ל. בעבר בכל הדורות ובכל קהילות האשכנזים היה פשוט לאסור ברה"ר אפילו רק סרט משי בצבע הדומה לשער, (ואילו פאה הס מלהזכיר) כמובא בדברי מהר"י מינץ קציניעליבויגען (שהיה בן דורם של בעל הש"ג והרמ"א) בדרשות בדרוש הראשון (בו הוא יוצא נגד הפאה הנכרית, נדפס בשנת שנ"ד בעיר וונאציא) וז"ל: "ואבותינו ואבות אבותינו הקדושים בכל קהלות אשכנזים מחו בדורותיהם שלא ישאו על ראשם אפילו הבינדי ממשי שהגוון שלו דומה לשער." עכ"ל. הש"ג (על הגמרא בשבת דף סד:) היה הראשון והיחידי אי פעם (בשנת שי"ד, לפני כארבע מאות וחמישים שנה בעיר סביוניטה) שהביא ראיה להתיר פ"נ, ובגלל שדבריו על הגמרא בכתובות עב' (דף לב' מדפי הרי"ף) לא הגיעו לידי המהר"י קצינעלנבויגען הבאר שבע ואחרונים נוספים, נולדה לראשונה בטעות האפשרות לחשוב שהיתרו של שהש"ג קאי על רה"ר, ולכן הם בעצמם יצאו נגדו בחריפות רבה ביותר. הקושיות העצומות והלשונות החריפים במיוחד שנערמו נגד הש"ג על ידי הבאר שבע (בשנת שע"ד) וסיעתו ונותרו ללא מענה, גרמו למבוכה רבה בין אותם האחרונים שלא ידעו שהש"ג מחמיר יותר מהבאר שבע, ושלגביו אין חילוק בין שער לפאה נכרית לעניין איסור פריעת הראש ברה"ר ושניהם אסורים מהתורה, וכל מה שהתיר את הפ"נ היה רק בחצר הבית.

בשו"ת דברי חיים
(נדפס בשנת תרכד') יו"ד ל' מובא שהמקור ל"מנהג" זה שנשים נשואות הולכות ברה"ר בפ"נ גלויה הוא מן האפיקורסים, וז"ל: "ואך באמת אין אנו צריכים לזה, כי ידעתי בבירור כי בהיותי אצל מו"ח ז"ל במעהררין שגם שם לא הלכו במלבושי פריצות כזה ח"ו וכפי ששמעתי אז לא נמצאת בכל מדינת אשכנז שום אשה חשובה לילך בשערות ופאה נכרית רק איזה מנקלי העם פחותי הערך והיו לקלס. ורק בעוה"ר מקרוב נשתרבב המנהג הזה מן האפיקורסים ח"ו לא על זה נאמר שהותר גם לנשי מדינתנו לנהוג כן והאיסור במקומו, והעובר לוקה מהתורה ולכן מדתה"ק אסור לילך אפילו בדבר אחד פריצות כדרך העמים." עכ"ל.  
לפני כמאה שמונים שנה גזר הצאר הרוסי שר"י על כל נשות מדינתו ללכת בשער מגולה. כתוצאה מכך הלכו אז רוב הנשים פרועות ראש לגמרי עד שכמעט נשתכחה לגמרי תורת כסוי הראש גם מהדורות הבאים. ראה בספר שנות חיים להגר"ש קלוגר (שנדפס בשנת תרט"ז תשובה שטז') שכתב וז"ל: "במדינת רוסיא דהגזירה הוי שם שילכו הנשים בשערות שלהן." עכ"ל. המציאות הנוראה שנוצרה על ידי הגזרות הקשות, כשרוב הנשים בליטא הלכו פרועות ראש לגמרי, דחקה חלק קטן מהאחרונים (שכאמור לא ידעו שההיתר של הש"ג וסיעתו קאי על החצר בלבד) להקל בעניין הזה של הפאה ולפסוק שהעניין שרוי במחלוקת, שהרי אחרי ככלות הכל הש"ג אמת ותורתו אמת. וכיון שחשבו שהש"ג מתיר את הפאות ברה"ר אז בודאי שיש גם צד להתיר, ואם ילכו באותן פאות מכוערות של אז, באותן פאות שלא היו דומות לשער והיו נראות כגוף זר על הראש, זה יהיה הרבה פחות גרוע מהמציאות הנוראה דאז שכמעט כל הנשים הנשואות הלכו פרועות ראש לגמרי (ראה במנחת שבת פד'-כח'). העובדה שבזמן הגזרות שהיו ברוסיה לפני כמאה ושמונים שנה דווקא הנשים היותר צדיקות הן הן היו אלה שכסו את ראשן באותן הפאות של פעם, להבדיל מרוב הנשים דאז שהלכו גלויות ראש, יצרה רושם שהפאה היא כיסוי כשר בהחלט, וגרמה להתפשטותו של "מנהג" זה בדורות הבאים בקרב נשים רבות מאד שענייהן היו נשואות לאותן הסבתות הצדיקות נשות הרבנים ותלמידי החכמים של הדור הקודם שמסרו נפשם כדי לא להיכנע לגזרות. הפיכת היוצרות שהתחילה אז בזמן הגזרות בליטא, שהנשים הצדקניות דווקא הן היו אלו שהלכו בפאות להבדיל מרוב הנשים שהלכו אז פרועות ראש, גרמה להתפשטות מהירה של המספחת גם במקומות נוספים שעיניהם היו נשואות לאותן הצדקניות שהלכו בפאה, כמובא גם בדברי יואל (פ' בראשית) וז"ל: "עכשיו בעוה"ר כבר התירו לעצמם גם פרושים (את הפאה) ונתרבתה המספחת הזאת גם בבתי החרדים, הביטו וראו מש"כ הגאון בעל מחנה לוי שהיה אב"ד בפראנקפורט, שהביד"צ בעירו יצאו בחרם נגד כל אלו הלובשים פאה נכרית, וברור שבימיו לא נמצאו אף יחידים שעברו על החרם, ועכשיו ראו איך ירדו הדורות אחורנית אלף מעלות ועוד יותר." בגלל המציאות המרה דאז שרוב הנשים הלכו בגילוי הראש ממש, נחלש מאד גם קול המחאות של חלק מהרבנים כנגד "מנהג" זה. והעדיפו את הרע במיעוטו, את אותן הפאות המכוערות שנראו כגוף זר על הראש מאשר שילכו ח"ו בגילוי הראש. ועוד מאחר שלאחר השמדת רוב העם על ידי הצורר הנאצי ימש"ו, כששרידי העם היו אז שבורים ורצוצים אודים מוצלים מאש בגוף ובנפש, היה קשה מאד למצוא שידוכים של נשים שיסכימו לכסות את ראשן ברה"ר, ולכן גם אז העדיפו מנהיגי העם שלא למחות, וכפי שהתבטא אז האדמו"ר רבי אהרון מבעלזא זי"ע: שכעת לאחר החורבן אין ברירה ומוכרחים להעמיד בתים בישראל, אבל כאשר העולם יתאושש מהריסותיו יצאו נגד הפאות עם מקלות. וכי עבור אלו הפאות הפרוצות של ימנו כדי שיחטיאו איתן את הרבים מסרו את נפשן אותן הצדיקות שבזמן הגזירות, לכסות את ראשן בפאות שמגרות את היצר אף יותר משערן הטבעי. וכמו שאז לא היה ניתן להביא ראיה שמותר ללכת בגילוי הראש, בגלל שרוב הנשים (ובניהן היו גם נשים של תלמידי חכמים גדולים) לא כיסו כלל וכלל את ראשן, כך גם היום אין זה משנה כלום לעניין ההלכה מה שיש הרבה נשים ההולכות בפאות במראה של שער. בתורה מוזכרים עוד מיקרים שרבים וחשובים נכשלו בשוגג ואף במזיד באיסורים חמורים, כגון בחטא העגל, בשיטים, באיסורי הבמות, ובסיבות שגרמו לחורבן הבית. ועל זה כבר הוזהרנו בתורה הקדושה לא תהיה אחרי רבים לרעות.
היום בחסדי השם המרובים לאחר שהתבטלו הגזירות, אין שום תירוץ ללכת בפאה נכרית גלויה ברה"ר, ובמיוחד באותן  הפאות הנכריות של ימינו (להבדיל מהפאות של אז) שנראות ממש כמו השער בתכלית היופי ומיוצרות בכוונה על ידי יצרניהם הנכרים למשוך העיניים ולנקר הלבבות של הגברים בהרהורי עבירה. וכל שכן וכל שכן כאשר מדובר באיסור דאורייתא ובהחטאת הרבים! ועל כך יצא גם בשנת תשל"ה כרוז של גדולי הדור והאדמורי"ם (ובכללם הבית ישראל מגור ז"ל, ויבלח"ט הגר"ש וואזנר והאדמו"רים מויז'ניץ ערלוי ביאלא לעלוב ספינקא ועוד) בזה הלשון: "היות כי בעו"הר נפרץ באחרונה שנשים נשואות לובשות פאה נכרית המכשילות ממש כשער, מינים ממנים שונים, לא שערום אבותינו, עד שנראין כפרעות ראש ח"ו, הרינו רואים חובה לעצמנו, להודיע דעת תורתינו הקדושה, כי הדבר אסור מדינא, שאף במקומות שנהגו היתר בפאה נכרית, לא עלתה על הדעת פאות נכריות כאלו, ועברה גוררת עברה". (ראה גם בהקדמה לשו"ת שבט הלוי ח"ב אות כ"ה). וזוהי גם דעתם של גדולי דורנו האחרים מכל החוגים. (ובכללם הרב טוביה וואיס גאב"ד העדה החרדית, הרב עובדיה יוסף, הרב אלישיב, הרב דוד סולביצ'יק, הרח"ק, הרב דוד אבו חצירא ועוד).
והעיקר, שכל כולו של "מנהג" חדש זה שהשתרבב בדורות האחרונים על ידי  האפיקורסים, והתפשט בגלל הגזרות מתוך בחירת הרע במיעוטו [כמובא בדברי גאב"ד העדה החרדית הרב משה אריה פריינד זי"ע (מובא בהסכמות לספר סוגיא דפאה נכרית) בזה הלשון: "שגם השלטי גבורים ודעימיה לא התירו (את הפאה) אלא בחצר, וגם נתגלה כתב יד מהפמ"ג שחזר בו, ומקומות שהקילו בזה, כידוע שבא מחמת הגזירות והגלויות שעברו עליהן, ובחרו את הרע במיעוטו." עכ"ל,] הוא מנהג של טעות שצריך לבטלו לחלוטין, כדאיתא בשו"ת פני יצחק (של הג"ר יצחק משה ואאבואלעפיא) אהע"ז ח"ו סי' ו' בהתיחס לפאה הנכרית: "דכל מנהג שנהגו בחושבם דליכא איסור וסוברים הם דהוא היתר גמור הו"ל מנהג בטעות וצריך לבטלו מכל וכל כידוע... כתב הרא"ש ז"ל בתשו' כלל נ"ה דמנהג שיש בו עבירה יש לשנות המנהג אפי' הנהיגו גדולים את המנהג... וכ"כ הרדב"ז ז"ל בישנות סי' עג' וצד' משום הרא"ה והריטב"א ז"ל: "דבמנהג להקל אין חוששים לו לעולם ואפי' היה עפ"י גדולים שבעולם כל שנראה שיש בו צד אסור" עכ"ל. הבן איש חי פרשת נצבים שנה ראשונה כתב וז"ל: "ובאמת, אם המנהג הוא יש לו התר על פי תורת ה', הרי זה מנהג טוב ויש לקיימו, דנמצא דרך זה פתוח בידי שמים, אבל אם המנהג הוא הפך תורת ה', ורק פתוח דרך בידי אדם שהתירו לעצמם דבר זה, הרי "מנהג" זה הוא אותיות "גהנם" ואסור ללכת בדרך זה."


שייטל  בגימטריא  שטן


מחטיאי הרבים אין להם חלק לעולם הבא


בש"ע אבן העזר סימן כא' סק' א' כתוב: "צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד ואסור... להביט ביופיה... והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון ליהנות ממנה כאלו נסתכל בבית התורף שלה. ואלו הדברים אסורים גם בחייבי לאוין." והמ"ב סימן עה' ס"ק ז' כתב וז"ל: "אבל לענין איסור הסתכלות לכולא עלמא המסתכל באשה אפילו באצבע קטנה כיוון שמסתכל בה ליהנות עובר בה בלאו דלא תתורו אחרי עיניכם
(במדבר טו'-לט', רמב"ם הלכות תשובה פ"ד ה"ד), ואמרו שאפילו יש בידו תורה ומעשים טובים לא ינקה מדינה של גיהנם... בנוסף ללאו "דלא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" עובר המסתכל גם על הלאו "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג'-י'), שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה באשת איש ואפילו מכוערת כדי שלא יבא להרהר בה (ע"ז כ. וע"ז כ:).  ולדעת רבינו יונה (משנה יא' בפרקי אבות ג') "המסתכל או המדבר עם אשת איש (כדי להנות) שיהרג ועל יעבור, כההוא עובדה במסכתא סהנדרין (דף עה)." עכ"ל.
העולה מזה שמראה יופיה של האשה אסור בהנאה לזרים באיסורי תורה חמורים. הסיבה לכך כתובה במסכת יומא דף עד:' "אמר ריש לקיש טוב מראה עיניים באשה מגופו של מעשה". ולכן "אמר ר' שמעון בן לקיש (בויקרא רבה כג' יב', קאי על הלאו דלאו תנאף) שלא תאמר שכל מי שהוא נואף בגופו נקרא נואף, אלא אף הנואף בעיניו נקרא נואף שנאמר (באיוב כד' טו') ועין נואף שמרה נשף".  ומכיון שמראה האשה יכול להוות מכשול חמור מאד להחטיא את הרבים, לפיכך כתב רבינו יונה באגרת התשובה וז"ל: "וצריכה האשה שתהא צנועה ונזהרת מאוד שלא יסתכלו בה בני אדם חוץ מבעלה מפני שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדים לגיהנם והיא ענושה על כל אחד ואחד מהם מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה." ובמדרש תנחומא פרשת וישלח ה' כתוב: "ולא תצא לרחוב שלא תכשל עצמה ולא תביא מכשול לבני אדם ונמצאו מסתכלין באשת איש". (ראה שם עוד.) וכן מובא באורחות צדיקים בשער הגאוה: "וגם האשה המתקשטת לפני האנשים בזה היא מדלקת לבם ומכנסת הרהורים בלבם, ובזה ענשה גדול מאד שהיא נותנת מכשול לפני הרבים.
ואכן ביומא ט:' ובשבת סב: מובא גילוי העריות שבגללו נחרב בית המקדש הראשון, כגון זה שבנות ציון הנשואות התקשטו והלכו ברה"ר ארוכה בצד קצרה באופן שגרם לגבוה להתבלט ביחס לחברתה ולמשוך בכך את עיני האנשים להסתכל על יופין. ולפי דברי ריש לקיש שאמר במסכת יומא דף עד:' ש"טוב מראה עיניים באשה מגופו של מעשה", מובן היטב מדוע קוראת הגמרא לחוסר צניעות בשם החמור כל כך גילוי עריות, ומדוע נחרב הבית בגלל זה. בנוסף לזה שהיא מחטיאה את הרבים על ידי זה שמתייפה לפניהם ומפתה אותם להסתכל ולהרהר בה, היא גם מקלקלת את היסוד המונח בתכלית בריאתה כבת ישראל, ש"כל כבודה בת מלך פנימה". (במדרש רבה בראשית פרשה יח' אות ב' מובא ששהקב"ה ברא את האשה דווקא ממקום צנוע שבאדם כדי שתהיה צנועה, ועל כל איבר ואיבר שהיה בורא לה היה אומר לה תהא אשה צנועה).  בוא וראה את חומרת הביטויים שקראו חז"ל לאותן הנשים המתקשטות ומתייפות ברה"ר כדי שיסתכלו עליהן. רש"י במגילה דף יב.' ד"ה "איהו בקרי" מגדיר מהו  נואף ומה היא נואפת וז"ל: "זה נואף וזו נואפת הוא אומר להראות יופיה וגם היא לכך נתכוונה שיהיו מסתכלים ביופיה." רש"י במגילת רות ג'-ו' כתב וז"ל: "אלא אמרה (רות) אם ארד כשאני מקושטת הפוגע בי והרואה אותי יאמר שאני זונה ולפיכך ירדה בתחילה הגורן ואחר כך קשטה את עצמה." (ראה גם ברמב"ם אישות יג' - יא'.)
 יש כאלה שחושבים בטעות שמכיוון שהאשה צריכה להתנאות בפני בעלה מותר לה ללכת כך ברשות הרבים. ועל כך כתב רבינו הח"ח בספרו גדר עולם בתחילת פרק ד' וז"ל: "ואל יטעה אותה היצר שתינצל מן הדין מפני שהיתה צריכה להתקשט עצמה לפני בעלה שלא תתגנה עליו, כי באמת זוהי טעות דזהו שייך רק בביתה לבד ולא בשוק." עכ"ל. (יסוד זה מובא שם עוד מספר פעמים נוספות.)  ולכן כתב הפלא יועץ (בערך מחשבה) וז"ל: "ועל אחת כמה וכמה צריכה האשה להיזהר בזהירות יתרה שלא להכשיל את האחרים, כי האשה ההיא תשא את עוונה, והיא נוטלת חלק בראש, כי המחטיא את חברו הוא רע ומר יותר מההורגו, ולכן תזהר שלא תצא מקושטת בפני אנשים."
בנוסף להחטאת הרבים בגירוי היצר ובהרהורים רעים שגורמת על ידי הליכתה בפאה נכרית ברה"ר ובכלל זה עוברת גם על הלאו דלפני עור (ויקרא יט'-יד' ראה הגר"י פערלא עשה צו'), ובנוסף לזה שהיא עוברת על הלאו דפריעת הראש שגם הוא מדאוריתא, וגם על האיסור דלא תקרבו לגלות ערווה (מ"מ איסורי ביאה כא'-א'), ועל מנהגי הצניעות של בנות ישראל הנקראים דת יהודית, ועוד שמקלקלת לעצמה את יסוד בריאתה (כמובא במדרש רבה בראשית פרשה יח' אות ב'), בנוסף לכל אלו היא עוברת גם על איסור דאורייתא נוסף של "בחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח'-ג'). מובא בש"ע יורה דעה קעח'-א' וז"ל: "אין הולכים בחוקות העובדי כוכבים ולא ילבש מלבוש המיוחד להם". והרמ"א שם מבאר "וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשם פריצות כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים" עכ"ל. שהרי ידוע ומפורסם שהירודות ביותר בין הגויות לובשות פאות נכריות ברה"ר למטרות פריצות וניאוף. (בשו"ת תפארת בנים סימן ב' לבעל הדרכי תשובה בדברי יואל בראשית ובחקל יצחק סימן פא' מובא במפורש שהלובשות פאות ברה"ר עוברות גם על בחוקותיהם.) 
ולכן גם אם היה אולי איזה שהוא צד ללמד כף זכות על "מנהג" זה של הליכה בפאה נכרית גלויה ברה"ר, אזי ודאי שזה היה שייך אך ורק באותן הפאות כגון אלו שהיו אז בזמן הגזירות לפני כמאה ושמונים שנה, שהיה ניכר היטב שהן גוף זר, אינן דומות לשער אינן מיפות את האשה, ולכן אינן מכשילות את הרבים, וגם אז זה היה רק במצב של חוסר ברירה אחרת מפני הסכנה הגדולה בגלל הגזירות של הצאר הרוסי ומתוך בחירת הרע במיעוטו, כמו שכתב גם הראב"ד בנימין ראבינאוויטש זי"ע (בהסכמתו לספר דת משה וישראל) וז"ל: "הנה מנהג חבישת פאה נכרית ברה"ר, חדרה ונתפשטה בתוך ישראל קדושים לפני כמאה וחמישים שנה, באשמת הצאר הרוסי שגזר על ישראל לשנות לבושם ולצאת בנות ישראל פרועות ראש...על כן במצב של לית ברירה בחרו את הרע במיעוטו. גם לאחר שבטלה הגזירה נשאר המנהג מאחר שהתרגלו לזה וכך נמשך הדבר בדורות שאחריהם עד שנשתכח מקור המשחת למנהג זה." עכ"ל.
להבדיל מהפאות של אז, הפאות שבימנו מיוצרות בכוונה על ידי היצרנים הנכרים למשוך העיניים ולנקר הלבבות של הגברים, ומיפות מאד את הנשים באותו הקישוט שנאסר על ידי תורתנו הקדושה, ועוד הרבה יותר מאשר שערותיהן הטבעיות. ולכן הן מושכות מאד גורמות לגירוי היצרים "מכשילין אנשים ומחטיאים רבים בהרהורי עבירה שקשין מעבירה".
וכדי להבין את חומרת העוון שיש בו החטאת הרבים נעתיק את דברי הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' סעיף ו' שכתב שם וז"ל: "ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונידונים על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים המינים...ומחטיאי הרבים" עכ"ל. ובסוף סעיף י' שם כתב הרמב"ם וז"ל: "ומחטיאי הרבים כיצד, אחד שהחטיא בדבר גדול כגון ירובעם וצדוק ובייתוס, ואחד שהחטיא בדבר קל ואפילו לבטל מצות עשה ... או שהטעה אחרים." עכ"ל.  (ראה עוד בש"ע סימן שז' סעיף טז' ובמ"ב שם שאפילו המדפיסים והמוכרים ספרים שיש בהם גירוי היצר הם גם בכלל מחטיאי הרבים, ועוד כתב שם עליהם וז"ל: "אמרו חז"ל גדול המחטיא לאדם יותר מן ההורגו שההורגו הוא רק בעוה"ז והמחטיאו הוא גם בעוה"ב".) הספרי בדברים כג'-טו' כתב וז"ל: "[כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איבך לפניך ןהיה מחניך קדוש] ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך מלמד שהעריות מסלקות את השכינה". והרמב"ם בפרוש המשניות שלו על מסכת אבות פרק א' משנה יז' הביא תוספתא וז"ל: "על ג' דברים נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעה"ב, עבודת כוכבים גילוי עריות ..." עכ"ל. (וכאמור לעיל, ביומא ט:' ובשבת סב: הגמרא מונה בין העוונות שגרמו לחורבן בית ראשון את העובדה שהנשים הלכו אז ברה"ר באופן שמשך את האנשים להסתכל על יופיין, והגמרא שם קוראת לזה גילוי עריות.) ולכן בחסד לאלפים (או"ח ג-ד') מובא ש:"כמעט כל עונש האשה בעולם הזה ובעולם הבא וזכייתה לעולם הבא תלוי בזה בצניעות." עכ"ל. ולגבי (מה שהובא קודם ברמב"ם בשם התוספתא) הפירעון בעולם הזה כתב התשובה מאהבה ודבריו הובאו גם גם בשו"ת חקל יצחק וז"ל: "ועוון זה (הפאה הנכרית) מביא מגפה ר"ל כי מגפה ר"ת "מפני גלוי פאת הנשים". גם הבית אהרון מקארלין זי"ע והאדמו"ר מסקועלן שליט"א אמרו שהמחלה הידועה ל"ע מתפשטת בעולם כפי מדת התפשטות הפאה הנכרית. כי הסימן החיצוני הבולט של המחלה הנוראה הזאת היא נשירת השער, והוא מדה כנגד מדה על שלא מכסים את השער כראוי (מובא בספר הכתר והכבוד לחי עולמים). וכנראה שזו היא גם כוונת רש"י בישעיה ג' פסוק כד' וז"ל: "מקום שהיו עושות בו המעשה האמור למעלה (שם בפסוק טו') הלוך וטפוף תלכנה (ושם בפסוק טו' פירש רש"י "שהיו קושרות פיאות נכריות"), והוא בגובה הראש, שם תהיה מעשה קרחה, מכה המקרחת את הראש." הלחמי תודה (בנו של בעל ההפלאה זי"ע, מובא גם בברך את אברהם להגר"א פלאג'י) כתב וז"ל: "שיצא הכרוז בבה"כ מפי כבוד אאמ"ו הגאון זצלה"ה (בעל ההפלאה) בצירוף שני בתי דינים יצ"ו בחרם על לבישת נשים בפאה נכרית...והנה ענין חרם (כנגד הפאה) הוא שנכנס כח עונש החרם ח"ו ברמ"ח איברים והיאך שייך להפסיד רמ"ח איברים בשביל גילוי שערות ". והרב הקדוש רבי בונים מאוטווצק זי"ע אמר פעם כחמישים שנה לפני השואה הנוראה: "הנני רואה שהחלה להתפשט פריצות של לבישת 'פעל' (כעין חתיכת עור של כבש עם מעט צמר שהי' דבוק לעור והניחו אותה בקצה המטפחת במקום שערות) דעו לכם שאם לא יעצרו פרצה זו, יבוא יום ויתחילו הנשים ללבוש ר"ל פיאות הדומות לשיער ואז יקום גוי ויחריב את העולם וישמיד היהודים רח"ל" עכ"ל. והסוף המר ידוע לכולם.


  כתר מלכות - למען הקדושה והצניעות בהכוונת גדולי ישראל